תערוכת מגמת אומנות- תשע"ו (2016)

״ליל כוכבים״

״ההתבוננות בכוכבים גורמת לי לחלום. מדוע, אני שואל את עצמי, לא יכולות הנקודות הזוהרות בשמיים להיות נגישות כמו הנקודות השחורות על מפת צרפת? כשם שאנו לוקחים רכבת לטאראסקון או רואן, אנו מתים כדי להגיע לכוכבים״ (וינסנט ואן גוך, 1889).

התנועה והאור ביצירה ״ליל כוכבים״ של ואן גוף שבו את ליבי. הבחירה בחומר- פייטים, אפשרה לתרגם את האור ביצירתו של ואן גוף לאובייקט הנותן אשליה של נפח ובכך לתת מענה לואן גוך בניסיונו להפוך את הכוכבים לנגישים.

תכונות החומר שבחרתי - האור והזוהר, מאפשרות לי גם ״להחליף״ את מצב הרוח של ואן גוך בשמחה.

שיניתי את העיירה המתוארת ביצירתו של ואן גוך והפכתי את הנוף האירופאי, לנוף אחר־ לנוף שלי. את התיאור הנשקף מחלון חדרו המרתי לתיאור הנשקף מחלון חדרי בקיבוץ דגניה.

החלטתי להכפיל את גודלה של היצירה המקורית כדי להעצים את החוויה של הצופה בהתבוננותו ביצירה, בשביל שיוכל להזדהות עם תחושות האומן ובשביל שיוכל להתחבר לעולמי.

באמצעות החומר הנוצץ, הגודל ושינוי המקום הפיזי בו מתוארת היצירה, ניסיתי לתת פרשנות מחודשת ליצירה שנעשתה בסוף המאה ה-19 ולהתאימה למקום, לזמן ולעולם שלי היום.

אורי סחר

אייץ' די

הפרעת קשב היא תכונה מוקצנת. התכונה עצמה מבוססת על היכולת לראות בו זמנית גירויים רבים ולהתייחס אליהם באופן שווה. מכאן נגזר, כי אין אפשרות לבודד גירוי אחד ולהתייחס אליו בלבד, תוך התעלמות מהגירויים האחרים.

אני נולדתי לתוך משפחה בה חלקם סובלים מהפרעות קשב וריכוז בדרגות שונות ובדרכי ביטוי שונים. תופעה זו הביאה אותי לנסות ולהבין את התנהגותם של הסובבים אותי, ולכן היה ברור לי שזה יהיה הנושא בו אעסוק בפרויקט שלי.

בחירת החומרים: פלסטלינה, צמר, סול וחרוזים נבחרו על מנת לבטא את את עולם הילדות שבו נמצאים האנשים הלוקים בהפרעה זו. כמו כן, הפלסטלינה הוא חומר המאפשר התעסקות ממושכת ומתפקד כאמצעי תרפי. העבודה נעשתה על גבי לוחות עץ בגדלים שונים, כמעין משטחי עבודה, בדומה לשימוש שעושים בלוחות אלה בגן הילדים.

הכמות הגדולה של הלוחות והצבעוניות העשירה, מבטאים את הבלבול בו שרויים אנשים אלו.

בעבודתי ניסיתי לשקף את הרגשתם של הלוקים בהפרעה מתוך הבנה שהמערכת החינוכית אטומה כלפיהם במידה מסוימת.

אורי צרי 6.4.2016

 

בד בבד

כבר בכיתה ו' רציתי לעצב אופנה.

כשנתקלתי בקשיים למצוא בגדים במידות שלי החלטתי שכשאהפוך למעצבת אופנה אני אעצב בגדים במידות כמו שלי, לרזות וארוכות.

ידעתי גם איך הסטודיו שלי יראה, נעים, חמים, אסתטי ומזמין. בעבודה שלי ניתנה לי ההזדמנות להתנסות במימוש החלום שלי, להקים סטודיו לעיצוב אופנה. שילבתי את החומרים והצבעים שאני מתחברת אליהם ומסמלים את מה שאני מאמינה. שילבתי גם ריקוד דבר שמלווה וימשיך ללזות אותי כל הזמן הריקוד מאפשר לי לממש את מה שהעץ, השמלות והצבעוניות שלי מסמלים עבורי.

העבודה שלי מורכבת מהצבע הלבן, הצבע הוורוד, עץ, שמלות וריקוד. כל הדברים האלה מסמלים עבורי יופי, פשטות, אסתטיקה, טבעיות, נשיות וכבוד. דברים אלו נעימים לעיניים ומכניס את המסתכל למעיין שלווה ורוגע, מאפשר להתנתק ולשקוע מדמיון העתיד ומאפשר חופש.

אסיף שקלאר.

"תרדמת התבונה מולידה מפלצות" (גויה)

מזה כשנתיים, ובעקבות אירוע מכונן, התחלתי לסבול מסיוטים בלילות. החושך נהיה למקור חרדה עבורי כאשר אני הולכת לישון. עם הזמן הסיוטים השתלבו עם חווית השינה.

בתחילה, בחרתי לעסוק בנושא הזה בפרויקט במחשבה שההתעסקות עם הסיוטים בעבודה, תהיה תהליך תרפיה. העשייה סייעה לי בהתבוננות מחודשת בתופעת הסיוטים.

בחרתי לצייר בעיקר בעיפרון, מכיוון שיש ברישום דבר מה ישיר, ראשוני ואותנטי. היצירה היחידה שבה ציירתי בצבעי אקריליק, היא הדיוקן העצמי. ציור זה אינו משקף חלום, אלא אותי חולמת את הסיוטים.

מקור ההשראה המרכזי בעבודות״ הוא סדרת הציורים של האמן גויה, "לוס קפריצ'וס". הן מבחינת האיקונוגרפיה והן מבחינת הטכניקה בשחור-לבן.

בציורים, רשמתי את דמותם של חבריי. בניגוד לרישומים, איתם אני מרגישה בטוחה ושלווה לישון בחשכה.

יובל היגנס


עצבים

כולנו חווים עצבים־ אם זה בחיי היום יום, בבית ספר, בעיר או סתם בבית/ חברים. בפרויקט שלי אני בחרתי להציג את העצבים שלי ושל החברה מסביבי, אם זה בבית ספר עם חברים ובעיר שלי, טבריה.

במיצב, ניתן לראות את סוגי העצבים השונים בגוף ולאיזה תגובות הם גורמים. דברים שרופים, קרועים ושבורים־ הם התוצאות. העצבים מצוירים על גבי בריסטולים שחורים ולבנים, כאשר הבריסטולים השחורים מייצגים את מערכת העצבים והלבנים מיצגים את ה״מערבולות" בגוף כשאנו חווים את העצבים עצמם ממש ואיך שהם מרגישים לנו; ובנוסף, צבעי גואש שונים ומעורבבים המציגים את הרגשות המעורבים והכעסים באותו הרגע, כשחלקם יוצרים צבעי ניאון(זוהרים).

במיצב, ניסיתי ליצור תחושה של העצבים האלה, שחלקם יום יומיים של הבית ספר, העיר או סתם עם החברים. כל אחד יכול להיכנס לתוך "עולם העצבים" שלי ושל הסביבה שלי שעשיתי במיצג זה, ולראות את העצבים, הכעסים ואת תוצאותיהם.

רציתי להכניס את קהל הצופים לתוך עולם העצבים שאני חווה כל יום, של עצמי ושל סביבתי.

בעירי יש דיי הרבה עצבים אצל האנשים, אצל חבריי בבית הספר ואצלי. לכולנו יש רגעיי עצבים השאלה שלי, היא מה התגובות שלכם?

במיצב זה שגם הסביבה משותפת ומיוצגת בו, בחרתי שגם קהל הצופים יוכל להשתתף בו, ולכן מונחים לצד המיצב פתקים וכלי כתיבה, שאיתם אתם יכולים לכתוב את מה שמכעיס אתכם, ולתלות אותם על הבריסטול הגדול השחור הריק.

ליז יפרח

 

מיטת יחידה

"אני אוהבת את הדרך בה השמיכה בסט המצעים התואמים שלי גדולה מספיק כד• לכסות את שנינו, בלילות בהם אתה מתגנב ואני מכניסה אותך פנימה. אני אוהבת את הדרך בה אנחנו מצליחים להצטופף בתוך המיטה הקטנה הזו, מלופפים ומגולפים אחד בשנייה." יומן איש׳ 1483

בחרתי לעסוק בעבודתי במערכות יחסים רומנטיות על ידי שימוש בחומרים רכים. בדקתי מהן עבורי המשמעויות השונות של מערכות יחסים, כיצד ועל ידי אילו דימויים הן באות לידי ביטוי בעיניי, ואת הגישה האישית שלי למערכות יחסים על היבטיהן השונים, לטוב ולרע.

הצבתי את מיטת היחיד הישנה שלי, זו שהייתה בחדרי מאז שהייתי ילדה, כסמל וכזירת ההתפתחות של מערכת יחסים רומנטית.

על החבלים הקשורים לרגלי המיטה תלויות השמיכות השונות שיצרתי, אשר מבטאות את מחשבותיי וגישותיי לגבי מערכות יחסים. השמיכות התלויות על חבל אחד עוסקות בפן החיובי והשמיכות התלויות על החבל השני עוסקות בפן השלילי.

ישנו ביטוי לפריחה, ללבלוב הרגשי, לציפיות, להתרגשות ולתחושת הגילוי הנובעת מההיכרות עם אדם חדש. ישנו גם ביטוי לפחד מחשיפה ואינטימיות, לפגיעה ולהתאבדות הרגשית.

השימוש בחומרים רכים לשמיכות מסמל את היותן של מערכות יחסים עדינות, ענוגות ורכות, גם ברגעים הקשים.

היצירות השונות מסמלות את השמיכה שיכולה לעטות כל מערכת יחסים, ההתרחשויות השונ1ת שיכולות ועלולות לקרות בה.

הברזל ממנו עשויה המיטה והקרש המונח עליה עומדים בניגוד לחומרים הרכים ומסמלים את המצב הקיים. היצירה שעל גבי הקרש מסמלת את אותה היחידה שבמיטה, ומשמעותה פתוחה לפרשנות הצופה.

יצירתו של גוסטב קלימט, "הנשיקה", המציגה זוג אוהבים עטופים במעין שמיכת טלאים מוזהבת ונוצצת, היוותה עבורי מקור השראה עיקרי לעבודתי.

המיצב של טרייסי אמין "המיטה שלי", החושף את המקום האינטימי ביותר של האמנית, השפיעה עלי בבואי להציג את המיטה שלי, את המרחב הפרטי והאינטימי ביותר שלי.

מור זמיר

בחירה לאהוב

בחירה היא החלטה.

אני בוחרת להיות מאושרת.

אני מחליטה לאהוב את עצמי.

את יכולה לברוח מהכל ומכולם , אבל ממה שאת הכי רוצה לברוח - את לא יכולה.

אני רוצה לברוח מעצמי.

איך את רוצה לברוח מעצמך?

למה?

את הבאת את עצמך למקום שאליו הגעת , אז למה החלטת לברוח?

למה מעצמך?

אם לא תהיי עצמך , מי תהיי?

זאת בדיוק הנקודה.

אז אני יכולה לראות אותי כמכשול של עצמי, אבל אני אקבע אם אני מושלמת.

לא "אף אחד" מ״שום מקום״.

ואני בוחרת לאהוב את עצמי.

אני מחליטה להי1ת מאושרת.

העבודה שלי עוסקת בדימוי עצמי בעיני נערה מתבגרת החיה במאה ה־ 21. תקופה בה התקשורת, הפרסום דרך הטלוויזיה, האינטרנט והרשתות החברתיות, מציגות תמונה מעוותת של דימוי האישה. כל אלו מנסים לשכנע, באופן אגרסיבי שזה הדימוי האידיאלי והנכון.

בתולדות האמנות ישנה אישה אחת המסמלת יותר מכל את אידיאל היופי, זאת המונצחת ביצירתו של בוטיצילי "הולדת ונוס". דימוייה של ונוס היא התגלמות של היופי האידיאלי, אותה שלמות שכולנו שואפים אליה אך אנו יודעים שזה גם חלום שלא ניתן להשיגו.

הדמויות שציירתי נעות בין חלום ושאיפה לבין מציאות.

חלק מהדמויות מהוות את הדימוי "הרצוי" על ידי החברה באופן מוקצן - דמויות רזות, שבמציאות היו על סף מצב של חולי.

חלקן מציגות את האכזבה על שלא מצליחות להידמות לדימוי הצפוי ובחלקן - קצת בהומור עצמי - בדומה ליצירותיו של פרננדו בוטח, אני מציגה את ההפך הגמ1ר מן המצופה.

בוטח מציג ביצירותיו, אידיאל אחר של יופי, אידיאל שגם אותו אולי לא ניתן להגשים, אך "שפת הנפחים" של האמן, מאפשרת ראיה מחודשת של עצמנו, אופטימית יותר ובעלת השגה.

מיכל סמאג'א

הסמוי מן העין

בחרתי לעסוק בפרויקט שלי בשילוב בין שני תחומים אהובים עלי מאד - מוסיקה, וצילום בעקבות סיורים בטבע.

אני מתגוררת בטבריה - עיר רועשת וצפופה, לכן אני מחפשת מקומות מילוט. אחד מהם היא המוסיקה, המאפשרת לי "להתנתק מן העולם" ולהתחבר אל עצמי.

אני נוהגת לערוך סיורים בטבע הקרוב לאזור מגורי ובעיקר אני מתרשמת מהנוף הפסטוראלי של עמק הירדן.

בדומה ליצירתו של ג'ורג'ונה "הקונצרט הפסטורלי", בה המוזות מעוררות בנגנים את ההשראה למוזיקה הנובעת מן הטבע, גם ההתבוננות בטבע והצילום, עוזרים ל׳ להתחבר אל עולם המוסיקה, הרוחני והמופשט.

כל הצילומים נעשו בנוף של קיבוץ דגניה. הצילומים הם כמעין תקריב, קטוע, שכל הדימויים נמצאים מאחורי מסך טבעי של ענפים וצמחייה. צילומים אלו הם כמעין בבואה של עצמי- המנסה להסתתר מאחורי סבך החיים. גם בשיריהם של הביטלס, יש מן המסתורי, המוסתר מן העין ומן האוזן ולכן אני מזדהה עם מילות השירים שלהם בעיקר.

מרי דולגושין

שבעה בתים וגעגוע

אני רוצה בית מלבנים כבדות. כאלה שהרוח לא מפרקת. אני רוצה בית עם גג רעפים אדום, חם, וחלונות כחולים כמו אחרי גשם. אני רוצה שיהיה לי מטפס על הקיר, כזה שאי אפשר להפריד. אני רוצה ערוגה של פקעות, שפורחות שנה אחר שנה, אביב אחר אביב. אני רוצה לחזור כל יום הביתה, לא "לבית". הביתה. בה״א הידיעה. אני רוצה לספור ציפורים נודדות בישיבה על המרפסת, לא כאחת מהן. נטועה. אני רוצה להקריא לילדים שלי, לפני השינה, סיפורים יפים, צבעוניים. ליצור מופע צלליות על הקיר, אחרי שקראנו "דירה להשכיר", אבל רק כסיפור, לא כדרך חיים.

אני רוצה לתלות תמונות בלי לפחד לפצוע את המלט עם המסמר, כי עוד רגע נצטרך להוריד, ועוברים למקום אחר.

אני רוצה שלא יהיה לי ארגז אחד בבית. שאני אפרוק את כולם ואף אחד לא אשאיר.

(תראי אותי עכשיו, עם כל הבלגן הזה, עדייו יש לי ארגזים מהמעבר מהעיר.) אני רוצה לצבוע את הקירות באיזה צבע שאני רוצה. בלי לפחד מבעל הבית. אני רוצה גינה. עם ערסל. ודשא גבוה. ועץ זית.

אני רוצה ספר ליד המיטה. שיחכה לי הפוך וירשרש בהתרגשות בכל פעם שאתקרב.

אני רוצה גבר גבוה, יציב ושלו. שכל פעם מחדש ירחיב לי את הלב. אני רוצה לדעת בדיוק איפה המגירה של הסכו״ם. לזכור שהדלת לא נסגרת עד הסוף ושהברז באמבטיה קצת עקום. אני רוצה להתרגש כל יום מחדש מאור אחר הצהריים שמזדהב על הקירות. אפיל! שהכל כמו אתמול. ושאני כבר יודעת שזה מה עומד לקרות.

עפרי לוינסון

עניין של זמן

רותם כוכבי, 06.04.2016

הזמן הוא המשאב היקר ביותר שיש לכולנו.

הוא המורה הטוב ביותר־ אך לצערנו, הורג את תלמידיו.

מעגל חיינו, מתחיל כאשר אנחנו עוברים בבטן אמנו, ומסתיים בזמן לא קבוע או ברור. חיינו מלווים ברגעים טובים !ברגעי משבר, המעצבים את זהותנו, ובונים את מי שאנחנו. אך לזמן יש גם בעיות. הבעיות העיקריות של הזמן, הן שלא ידוע מה גורלנו, לא ניתן לדעת מתי ייגמר זמננו. לא ניתן להשיב את הזמן לאחור, ולא ניתן להשיג עוד זמן, לא משנה כמה ננסה. אז בעקרון־ מה שכבר קרה־ קרה, ומה שיקרה לא ניתן לחזות. כל שנייה שעוברת, יכולה להשפיע על מה שיקרה בעתיד, ולקבוע איך ומתי ייגמר העתיד עבור בן אדם מסוים, מכיוון שלא כל אדם יחיה חיים שלמים. בפרויקט ישנן 12 יצירות המוצגות בצורת שעון-בצורת מעגל. מעגל זה מסמל את מעגל החיים, ובכל יצירה ניתן לראות רגע שונה או תחושה שונה בחיים של בן אדם בהנחה שזכה לחיות חיים מלאים. נושא הזמן הוא נושא המטריד אנשים רבים, ובעצם כל חיינו אנו סובבים אחר שאלות הקשורות בנושא הזמן. נסו לחשוב כמה פעמים ביום שאלת את השאלה "מה השעה?", או הסתכלת□ בשעון כדי למצוא את עצמכם ולארגן את שאר היום ושאר זמנכם. אז כמו שאמר רמי קליינשטיין,

"קח אותו לאט את הזמן..."

תמונות מהתערוכה